ארכיון השמאל ارشيف اليسار

נולדה בתל אביב (1946), להורים ציונים ממעמד הפועלים שהיגרו לפלסטינה-א"י ממזרח אירופה באמצע שנות ה-30, ומתגוררת בעירה מאז עד כה. בוגרת "תיכון חדש" (1964) ויוצאת התנועה המאוחדת – הנוער העובד והלומד, שלא בחרה בחיי קיבוץ.

מסתיו 64' עד קיץ 66' שרתה בחיל המודיעין כמו לא מעט מתלמידי ותלמידות המגמות ללימודי ערבית בבתי הספר התיכוניים הטובים של אז. במהלך שירותה הצבאי, שרובו עבר עליה בבאר שבע, עברה התפכחות פוליטית שהשפיעה הן על יחסה לציונות והן על תפיסותיה המעמדיות והחברתיות. בתקופת לימודיה באוניברסיטת תל אביב (1966 – 1974) היא התקרבה לחוגי שמאל, והשתתפה במשך כמה חודשים (ב-1968) במערכת כתב העת "אחרת" שהגה וערך מקסים גילן בטרם גלה לצרפת.

את לימודיה האקדמיים סיימה עם תואר ראשון באמנות התיאטרון ובפילוסופיה, ותואר שני בפילוסופיה. אז החליטה להיות עיתונאית, ולאחר ניסיונות שלא צלחו להתקבל לעבודה בעיתונות המודפסת, החלה לעבוד כעורכת תוכניות רדיו במחלקה הדוקומנטרית שאז (1972) נקראה מחלקת הסברה, חינוך ומדע בחטיבת האומר של "קול ישראל". בתוכניותיה עסקה רבות בנושאים היסטוריים וחברתיים כמו תנועות מחאה פוליטיות בשנותיה הראשונות של המדינה, תופעת הפנתרים השחורים, זכויות עובדים ועובדות, דת ומדינה, קיפוח אזרחי המדינה הערבים, שוויון מגדרי ועוד.   

עם צמיחת הפמיניזם של הגל השני בשנות ה-70, החלה להתעניין בתנועה וברעיונותיה ומאז היא מזדהה כפמיניסטית סוציאליסטית. במהלך הזמן פרסמה מאמרים העוסקים בענייני השעה מפרספקטיבה זו בכתב העת הפמיניסטי "נגה", בעיתון נעמ"ת ובכתב העת "חברה".

ב-2003 ראה אור ספרה הדוקומנטרי הראשון אחיות לשלום – קולות בשמאל הפמיניסטי (הוצאת רסלינג), המתעד סיפורי חיים של אקטיביסטיות פמיניסטיות נגד הכיבוש על רקע אירועי אינתיפאדת אל-אקצא.             

לאחר פרישתה מקול ישראל ורשות השידור (ב-2004) הצטרפה ישכר לקואליציית נשים לשלום שהוקמה זמן קצר לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, על בסיסה של קואליציית נשים לשלום היהודית-פלסטינית שפעלה בתקופת האינתיפאדה הראשונה. קואליציית נשים לשלום הוגדרה כארגון גג פמיניסטי ואנטי-מיליטריסטי שאיגד תנועות נשים רדיקליות נגד הכיבוש.  בשנות האינתיפאדה הראשונות נכחה הקואליציה במרחב השמאל הרדיקלי ככוח יוזם, מניע ומארגן מרכזי של אירועים והפגנות מחאה. במסגרתה הופעלו פרויקטים ייחודיים לזמנם כמו סיורים מודרכים לשטחים כדי לראות את הכיבוש ואת התרחבות מפעל ההתנחלויות בעיניים; פרויקט "מהו ביטחון" לבחינת תפיסות ביטחוניות מקובלות מנקודת מבט אזרחית ופמיניסטית; או מרכז המחקר "מי מרוויח" לתיעוד חברות ועסקים ישראלים ובין לאומיים המעורבים בכיבוש. לאחר כעשרים שנות פעילות פורקה הקואליציה.

ב-2003 החלה ישכר להתנדב בעמותת "קו לעובד" הפועלת למצוי זכויות עובדים ועובדות ישראלים, פלסטינים, מהגרי ומהגרות עבודה ומבקשי מקלט ומסייעת להםן. עם פרישתה מ"קול ישראל" הרחיבה את פעילותה, ובמשך שנים אחדות שימשה כחברה בוועד העמותה. בתחילת 2022 היא פרשה מפעילותה ב"קו לעובד", אך נשארה ותישאר עד קץ הימים חברה ותומכת בו ובעניין שהוא מייצג.  

במקביל החלה ישכר לפרסם מאמרים במגזין השמאל הרדיקלי המקוון – "הגדה השמאלית"  

שהופיע בשנים 2002 עד 2018, ולקחה חלק בעריכתו יחד עם אפרים דוידי, ראובן קמינר, שמואל אמיר, דני פתר וברוריה זילברשטיין, עד שפרשה ממנו ב-2015. אתר הגדה נותר כיום כארכיון עשיר וכאוצר בלום של מאמרי דעה, מידע וניתוח המציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית בישראל ובשטחים הכבושים, מנקודת מבט אידאולוגית רחבה ובזיקה להגות המרקסיסטית.  

ב-2009 ראה אור ספרה התיעודי השני של חדוה ישכר תחת הכותרת לעומתיות – רשמים מתרבות הנגד של השמאל הפמיניסטי, אף הוא בהוצאת רסלינג. הספר מתאר ומפרש את התפתחות הפמיניזם הפוליטי בישראל משנות ה-70 עד שנות אינתיפאדת אל-אקצא; את תהליכי ההתמקצעות שעברו על ארגוני השטח ושינו את אופיים; את העבודה המשותפת עם ארגונים פמיניסטיים פלסטינים, ואת המשברים שליוו את השותפות תחת אילוצי זמן האינתיפאדה.

ב- 2016 הופיע (בהוצאת פרדס) ספרה השלישי: צומת יולי 1985 – הרהור פמיניסטי בעקבות תכנית החירום לייצוב המשק, העוסק בנקודת האפס של המפנה הניאו-ליברלי בישראל. הספר מתעד את שנות האינפלציה התלת-ספרתית בישראל, ואת תוכנית החירום הכלכלית לייצוב המשק של ממשלת האחדות הלאומית שחשפה אותו לכוחות השוק, תוך שילובה של המדינה בתהליכי הגלובליזציה, וריסוק העבודה המאורגנת. לב הספר הוא סיפוריהן של חברות בוועדי עובדים שהובילו מאבקים והנהיגו שביתות בשנות האינפלציה, של סוציולוגיות שעסקו ועוסקות בניתוח מעמדי ומגדרי של שוק העבודה, ושל כלכלניות שהיו בעלות תפקידים בכירים בממסד הכלכלי של אותם זמנים.

כיום (אפריל 2024), ישכר פעילה כחברה בוועדת הביקורת במרכז אדוה, מפרסמת מעת לעת מאמרים בעיתון חד"ש – "זו הדרך", ומשתתפת בהתמדה בהפגנות נגד המלחמה הברוטלית בעזה ולמען שחרור החטופות והחטופים המוחזקים בידי חמאס.

'מאמרים של חדוה ישכר באתר 'הגדה השמאלית

מאמרים של חדוה ישכר באתר 'זו הדרך'