נשים בשחור | מחסום ווטש | הוועד נגד הריסות בתים | מסתכלים לכיבוש בעיניים
2023-1953 | תל אביב
מיכל נולדה למשפחת וינר, הוריה אהרון ושפרה קלרה וינר ואחותה הבכורה רותי. מיכל נולדה, גדלה, למדה ועבדה בתל אביב וסביבתה רוב חייה. תל אביבית אמיתית. היכירה כל פינה, כל רחוב וכל אתר מצעדות ארוכות ברגל שעשתה מידי יום. היא אהבה את היופי, בספרות, באומנות, בלבוש, בסביבה הבייתית והחיצונית אך לא פחות אהבה את יופי ונפש האדם באשר הוא אדם. היא רצתה למצוא הטוב באנשים ובדרך כלל הצליחה. היא פעלה רבות , כל השנים, לעזור לחלשים ולמקופחים.
מיכל למדה באוניברסיטת תל אביב (ספרות כללית ואנגלית לתואר ראשון) וכן עברה קורסים מקצועיים רבים בביקורת פנים,(קורס בן שנתיים של הטכניון), מיידענות וניהול ידע ועריכה לשונית. היא שלטה בשפות. כל אלה סייעו לה בעיסוקיה המקצועיים המגוונים על פני השנים החל מהוראה בבתי ספר תיכוניים בראשית דרכה המקצועית, משאבי אנוש ומזכירות בכי"ל ובשגרירות ישראל בפאריז, ביקורת פנים בסאייטקס ובסוף הדרך המקצועית משאבי אנוש, ונושאי ארגון, קשרי חוץ, פרסום ועריכה במרכז הבינתחומי ובקרן פוזן. בגיל 60 פרשה על מנת להתמסר לפעילות החברתית פוליטית שהייתה חשובה לה מאד ולהנות מכל אשר אהבה: ספרות, תיאטרון, אמנות, טיולים ברחבי ארצות ותרבויות ובמחיצת חברים שהיו גם שותפים לתחביביה ולרגישויותיה.
מיכל הייתה גם בת משפחה משמעותית. היא אהבה והייתה אהובה על ידי הדור הצעיר והחדירה גם בו זיקתה לספרים וספרות ואהבת האדם. מתנותיה לאחרים היו תמיד ספרים שנבחרו בקפידה והותאמו למקבל המתנה. זה היה המשך המסורת המשפחתית מבית, כאשר בחגים הייתה יציאה משפחתית לחנות ספרים וכל אחד היה זוכה לעושר ספרותי.
מיכל נחנה גם ברגישות חברתית ופוליטית רבה, אך זאת מתוך ערכים אנושיים וחברתיים שנבעו מקירבה ולא בגלל הטפות אידאולוגיות מצד פוליטיקאים ואחרים. במשור הפוליטי גם זכו כולם להערותיה ודיעותיה, מבוגר ועד צעיר. בהרבה התלהבות אך בזהירות הולמת. ועשייתה בנושא היגיעה עד כדי הגשמה מפרכת, קשה ואף מסוכנת. היא ליוותה רועים בעוג'ה (עד כמעט יומה האחרון) , הפגינה בגשרים עוד כשזה היה פחות פופולרי, בנשים בשחור, מחסום ווטש ועוד, וסייעה ועזרה ככל שיכלה לחלכאים ולמדוכאים, ביחוד פלסטינאים ובדואים. זאת ועוד, היא שקדה על לימודי ערבית כך שתוכל לתקשר טוב יותר עמם. גם זאת במסירות ולאורך זמן.
מיכל בסגנונה הייתה צנועה. היא לא התגנדרה ביופיה והייתה נעימת הליכות ולא פעם שקטה וענווה. ביחסי המשפחה תמיד נהגה מתינות וישוב הדעת ונועם. רק כאשר דברים נגעו לנושאים החברתיים שהיו חשובים לה. או אז ידעה גם להתלהט בויכוח. הייתה בה הגינות והוגנות טבעית וסלדה מכל רוע ורשע. עולמה הפנימי היה עשיר משום שרגישה היתה וגם ידעה וקראה הרבה. השוויץ ממנה והלאה.
אחר לכתה מקץ התמודדותה האמיצה, האופטימית והשקטה עם מחלתה האכזרית, הותירה במשפחה ריקנות גדולה. אין במשפחה מי שלא חשב בינו לבין עצמו עד כמה מיכל הייתה אהובה ומוערכת, עד כמה הייתה אדם טוב ומייטיב, חרוצה, נדיבה וישרה ב70 שנות חייה.
כתבה: רותי ארד, אחותה
ארכיון השמאל ارشيف اليسار 