אלן קולסקי הורביץ נולד ב24.2.1952 בעיירה פריבורג שבצפון דרום אפריקה. כשהיה בן שש עברו הוריו לקייפטאון, שבה למד בבית ספר יהודי וגדל בסביבה יהודית וציונית. בנעוריו הצטרף לתנועת הנוער הבונים והתחיל להיות מודע יותר לנעשה בדרום אפריקה. בסוף 1967, כשהיה בן 16, ביקר לראשונה בישראל עם קבוצת תלמידים שבאו ללמוד עברית בירושלים. רמת החיים בישראל היתה נמוכה יחסית, הוא זוכר, אבל החברה נראתה לו פתוחה ושוויונית. "לא ידענו מה קורה בשטחים", הוא סיפר. "לקחו אותנו לטייל רק באתרים ארכיאולוגיים".
כשחזר לקייפטאון נרשם ללימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה. השנה היתה 1968, והדי מרד הסטודנטים באירופה ובצפון אמריקה הגיעו גם לקצה הדרומי של אפריקה. אז גם התחיל להתעניין במאבק הפלסטיני. עד 1970 כבר התנתק מהאידיאולוגיה הציונית ונעשה מעורב בפעילות הפוליטית של הסטודנטים הרדיקלים, שניהלו מערכה נגד השקעות זרות בדרום אפריקה בטענה שהן מחזקות את משטר האפרטהייד. אחר כך שבתו הסטודנטים באוניברסיטאות של השחורים נגד שיטת החינוך המפלה, והם יצאנו להפגנת סולידריות איתם. זאת היתה הפעם הראשונה שהמשטרה פיזרה סטודנטים לבנים בכוח. בתחילת 1973 מצא את עצמו מעורב גם בפעילות בארגון הסטודנטים היהודים, שחשף את המדיניות האמיתית של בעלי עסקים יהודים ואת תמיכתם באפרטהייד ומתח ביקורת על השכר הנמוך שהם משלמים לעובדים שחורים. בקהילה היהודית האשימו אותם באנטישמיות.
אחרי הלימודים החליט לנסוע שוב לישראל ולעבוד בקיבוץ. "כל עובדי הקטיף בפרדס היו פלסטינים מקלקיליה," הוא סיפר. "התיידדתי איתם, ובשבתות הייתי הולך ברגל לבקר אותם. אז נתקלתי בפעם הראשונה בעוני ובפערים כלכליים שהזכירו לי את דרום אפריקה. נדהמתי לראות באילו תנאים חיים האנשים שעובדים בקיבוץ, ואיך גן העדן החלוצי השוויוני יודע לנצל את כוח העבודה של הפלסטינים ואת מעמדם השביר ככל בעל עסק קפיטליסטי". כשהתגייס לצה"ל גם חזה מקרוב במציאות של הכיבוש.
אחרי חצי שנה באולפן נסע לטיול באירופה. באנגליה, שרחשה אז תנועות מהפכניות, הקים להקת פולק-רוק קטנה, התחבר לגולים לבנים מדרום אפריקה והלך לאסיפות ולהפגנות בענייני המזרח התיכון, שבהן גם התוודע לתנועת מצפן. הרעיון של מזרח תיכון סוציאליסטי ושל ישראל לא-ציונית שבה את לבו. במשך כמה שנים נע בין אנגליה לישראל. ב-1976 החלה ההתקוממות של תלמידי סווטו, עיירת השחורים בדרום-מערב יוהנסבורג, שהתפשטה לכל רחבי דרום אפריקה. מעט אחר כך החליט הורביץ לחזור לדרום אפריקה. הוא חידש קשרים, נפגש עם סטודנטים, מרצים, פעילים פוליטיים ואנשי איגודים מקצועיים, וקיבל הצעה להצטרף לפעילות באחד האיגודים.
בהמשך חי כארבע שנים בניו יורק, הקים להקת רוק שלא הצליחה להתרומם, התחתן עם חברתו האמריקאית כדי לקבל גרין קארד והתפרנס מעבודות מזדמנות. אחר כך חזר לדרום אפריקה, הפעם לתמיד, והתיישב ביוהנסבורג. אז התחיל להרגיש שמשהו משתנה. אחד מחבריו, שהיה הפעיל הלבן היחיד באיגוד עובדי המסעדות והמלונות, הציע לו להחליף אותו בתפקיד. אלן קפץ למים עם כל הלב, למד את חוקי העבודה, את הזכויות במקרי פיטורים, והתנסה במשא ומתן על הכרה באיגוד המקצועי ואחר כך על הסכמי שכר. "עבדתי שבעה ימים בשבוע, הייתי כמו שאומרים נשוי למאבק, אבל היה בזה הרבה סיפוק," הוא סיפר.
ב-2009 הוא פרש ממשרתו, אך ממשיך בעבודתו כפעיל ומחנך באיגודי עובדים ובתנועות לדיור בר-השגה. הורביץ הוא גם משורר ומוזיקאי, וחבר בקולקטיב של משוררים המוציאים יחד כתב עת ומופיעים בקריאת שירה בליווי מוזיקה וריקוד. הוא פרסם כמה קובצי שירה וספר אחד של סיפורים קצרים, וניגן בכמה וכמה הרכבי רוק, בין השאר עם אהוד בנאי.
Allan Kolski Howritz was born in 24.2.1952 in Vryburg, a town in the northern part of South Africa. When he was six, his parents moved to Cape Town, where he grew up in a Jewish and Zionist environment, and attended a Jewish school. As a teenager he joined HaBonim Jewish youth movement and became gradually aware of the political realities of Apartheid South Africa.
In 1967, when he was sixteen, he joined a group of students who visited Israel to learn Hebrew in Jerusalem. The standard of living in Israel was relatively low, he remembers, but the society seemed open and egalitarian. “We didn’t know what was happening in the Occupied Territories,” he said, “we were only taken to visit archeological sites.
Upon returning to Cape Town, he studied literature and philosophy in university. The year was 1968, the echoes of the student revolt in Europe and North America reached even the southern tip of Africa, and Allan became interested in the Palestinian struggle. By 1970 he detached himself from Zionism and became involved with radical students who were fighting against the foreign investments that strengthened the Apartheid regime. When students in the Black universities went on strike against the discriminatory education system, they joined them in solidarity. This was the first time the police forcefully dispersed demonstrations attended by White students.
In 1973 he joined with the Jewish Students Association, which exposed the true practices of Jewish business owners, and criticized them for supporting Apartheid and for the low wages they paid Black workers. The Jewish community accused them of antisemitism.
After graduation, he decided to try to live in Israel again and worked in a Kibbutz. “All the workers in the orange groves were Palestinians from Qalqilia,” he said. “I befriended them, and on Saturdays I used to walk over and visit them. It was the first time I saw, in Israel, poverty and economic gaps that reminded me of South Africa. I was amazed to see the living conditions of Palestinians, and how the utopian paradise of the Kibbutz exploited their labor and their precarious status, just like any capitalist business owner.” When he enlisted in the IDF, he witnessed the reality of the occupation firsthand.
After six months in the Kibbutz, he travelled to England, which was then a center for revolutionary movements. He formed a little folk-rock band, met White exiles from South Africa and attended meetings concerning the Middle East, where he first learned about the non-Zionist group Matzpen. He was captivated by the idea of a socialist Middle East and a non-Zionist Israel. For a few years he commuted between England and Israel. In 1976, the Soweto Uprising erupted and gradually spread to the rest of South Africa. Soon after that, Horwitz decided to go back to South Africa. He renewed his contacts, met with students, professors, activists and trade union organizers, and was invited to join one of the trade unions.
Later on, he lived for four years in New York, formed yet another unsuccessful band, married an American girlfriend in order to obtain a Green Card and worked odd jobs. When he returned to South Africa, this time for good, he could feel the spirit change. One of his friends, the only White activist in the union of restaurants and hotel workers, suggested that Allan replace him in his role. Allan delved right in wholeheartedly, learned about labor rules and rights, struggled for the union to be recognized and negotiated wage agreements: “I worked seven days a week, sometimes in the evenings too. I was married to the struggle, as the saying goes, but it was very satisfying.”
Since leaving full-time employment in 2009, he continued with his work as an educator and trade unions and social housing acrivist. He is also a member of the Botsotso Jesters poetry performance group and of the Botsotso Publishing editorial board.
כתבה על אלן במוסף הארץ 23.3.2001 | אהוד עין גיל
ארכיון השמאל ارشيف اليسار 