חנה פרידמן (2021-1939) יסדה וניהלה את הועד הציבורי נגד עינויים.
קטע מהספר של מיכאל ספרד 'החומה והשער' על חנה פרידמן: פרידמן נולדה בהולנד לפני מלחמת העולם השנייה. עם פלישת הנאצים להולנד הוריה נסו אתה ועם אחותה לבריסל, שם התאכסנו באופן זמני בבית מלון. אלא שהנאצים הגיעו מהר מאוד גם לבריסל. בזמן שפרידמן ואחותה שיחקו בגינה, חיילים גרמנים פשטו על המלון. שכנה שראתה את החיילים עוצרים יהודים, הגניבה את האחיות לביתה והצילה את חייהן. היא לא הסתפקה בהצלתן אלא העניקה להן בית וטיפלה בהן במסירות עד תום המלחמה. הוריה של פרידמן נשלחו לאושוויץ אולם ככל הנראה נרצחו בדרך שכן הרישום הגרמני מראה שאף שהיו על הרכבת הם לא הגיעו למחנה ההשמדה.
אחרי המלחמה אימץ זוג יהודים ניצולי שואה את חנה ואחותה. זוג זה שכל את שני בניו למכונת הרצח הנאצית וחיפש לאמץ בנות. רקע זה יכול להסביר את נחישותה הבלתי מתפשרת של פרידמן, בעלת הבעת הפנים הרכה אבל מי שבמשך שנים רבות הניעה בעיקשות פסיכיאטרים, עורכי דין, עיתונאים ופוליטיקאים לפעול נגד עינויים בישראל. באחד מימי שישי ב-1989 כינסה פרידמן כמה חברות וחברים. באותה פגישת כל אחד מהמשתתפים הסכים לבקשתה ותרם 100 שקלים להקמת הארגון החדש. בין המייסדים היו אנשי מקצוע ממגוון של תחומים: הפסיכיאטר ד"ר יהויקים שטיין, הסוציולוג והקרימונולוג פרופסור סטנלי כהן הפסיכיאטרית רוחמה מרטון, העיתונאי חיים ברעם ועורכי הדין אביגדור פלדמן ולאה צמל.
המשימה שנטל על עצמו הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ("הועד") היתה יומרנית וקשה ביותר: להביא להפסקת העינויים בחקירות השב"כ בימים של אינתיפאדה סוערת, בהם הנחקרים הפלסטינים נתפסים בעיני הציבור הישראלי כאויבים וכמחבלים מסוכנים. האינסטינקט הבסיסי של הציבור בישראל היה מאז ומעולם להרחיב ככל שניתן את הסמכויות של כוחות הביטחון; והשיח הציבורי באותם ימים בכלל לא הכיר במושג "עינויים" כקשור ל"לחץ הפיזי" המופעל בחקירות השב"כ. נקודת פתיחה רעה מאוד למאבק ציבורי."
ארכיון השמאל ارشيف اليسار 